פרק ב פסוק ז

הִשְׁבַּ֨עְתִּי אֶתְכֶ֜ם בְּנ֤וֹת יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ בִּצְבָא֔וֹת א֖וֹ בְּאַיְל֣וֹת הַשָּׂדֶ֑ה אִם־תָּעִ֧ירוּ ‖ וְֽאִם־תְּע֥וֹרְﬞר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ׃

תְּע֥וֹרְﬞר֛וּ =ש1 (מרכא בתיבת תביר); א=תְּע֥וֹרֲר֛וּ או תְּעֽוֹרֲר֛וּ (חטף); כנראה שתחת העי״ן יש בו מרכא בתיבת תביר כשיטתו ולפי כללי המסורה (וכן הכריעו ברויאר ומג״ה). אמנם הקו בתיבה זו כמעט ישר (ודומה מאוד לגעיה), אך במקרה המקביל (ג,ה) הוא נטוי כמרכא באופן ברור. לפרטים נוספים ראו בהמשך בהערה זו.

• ל=תְּעֽוֹרְר֛וּ (געיה ושווא; וכן בשני המקומות המקבילים [ג,ה; ח,ד] למרות שבמקום האחרון יש אולי נטייה קלה להיות קו של מרכא) ובדפוסים
• ייבין (כד.4 עמ' 218) כתב על המקרה הראשון (כאן ב,ז): "תחת ע קו מאונך, ואולי אף נוטה ימינה, וכן ''ל''; ש1ל12 מרכא ברור". ובמקרה השני (ג,ה): "תחת ע מרכא ברור; וכן לל12". ובמקרה השלישי (ח,ד): "לל13... תחת ע מרכא ברור". אמנם לגבי המקרה הראשון (כאן) בכתר ייתכן מאוד שהקו מרכא לפי צורת כתיבתו של המסרן; ראו לדוגמה באותו עמוד בכתר בטור השני, כמעט במקביל למקרה הראשון: "עַל־הָ֥רֵי" ושם הקו של המרכא דומה להפליא לקו במקרה שלנו. ולגבי המקרה השלישי בכתי״ל הקו אינו נראה "מרכא ברור" (אמנם ייתכן שהוא מרכא).
• ברויאר רשם ספק מרכא בעי״ן (וְֽאִם־תְּע֥וֹרֲר֛וּ) בכתר (בניגוד לייבין) ובכתי״ש1, ואת המקרה השני (ג,ה) כמרכא וודאי, ודעתו לגבי הכתר נראית גם לנו. ואילו לגבי כתי״ל ציין את שני המקרים הראשונים (ב,ז; ג,ה) כספק מרכא ואת האחרון (ח,ד) כוודאי. אמנם כידוע שבכתי״ל אין הקפדה על מרכא בתיבת תביר (בדומה למגמת הדפוסים המאוחרת), ומעיון בכתי״ל נראה הקו בעי״ן כגעיה אף במקרה השלישי (ובמיוחד כאשר לוקחים בחשבון את שני המקומות המקבילים שקדמו לו), וכן דעתם (לגבי שלושת המקומות בכתי״ל) של דותן והמקליד, וגם של המדפיסים ב-BHS וב-BHQ.
• במכון ממרא סימנו מרכא בדומה לברויאר, וב"סימנים" סימנו געיה בהתאם למנהג הנפוץ (וכן בקורן ודותן).

פרק ה פסוק ב

אֲנִ֥י יְשֵׁנָ֖ה וְלִבִּ֣י עֵ֑ר ק֣וֹל ׀ דּוֹדִ֣י דוֹפֵ֗ק פִּתְחִי־לִ֞י אֲחֹתִ֤י רַעְיָתִי֙ יוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י שֶׁרֹּאשִׁי֙ נִמְלָא־טָ֔ל קְוֻצּוֹתַ֖י רְסִ֥יסֵי לָֽיְלָה׃

קְוֻצּוֹתַ֖י =ש1 ובדפוסים (וכן הכריעו דותן ברויאר ומג״ה)

• ל!=קְוֻּצּוֹתַ֖י (נקודת שורוק בנוסף לקובוץ בוי״ו)
• יש סימן קצת מטושטש אך עדיין ברור של קובוץ מתחת לאות וי״ו <קְוֻּצּוֹתַ֖י>.
• ייבין ה.11 (עמ' 65-66) כתב: ב-2 מקומות מצויה ו ואחריה u באמצע תיבה, ושתיהן נשתמרו ב''לש1'' בלבד: קְוּצּוֹתַ֖י (''ל'' שה"ש ה,ב; כנראה נמחק קבוץ תחת ו; אפאראט ב"ה: קְוֻּ; ''ש1'' קְוֻצּ), קְוּצּוֹתָיו֙ (''ל'' שם, יא; לא נראית מחיקה בו'; ''ש1'' קְוֻצּ). אפשר שהניקוד המקורי ב''ל'' או במקור שהעתיק ממנו היה: וֻּ, היינו: בנקודה בו' להדגשת מבטאה התנועי ובקבוץ לתנועת u, אך מנקד ''ל'' השמיט את הקבוץ מתוך סברה שלפניו סימון כפול של תנועת u, בשורק ובקבוץ, ואחד מהם מיותר.
• הערות דותן וברויאר (והמקליד הוסיף כאן קובו"ץ בלי להעיר, כמו שעשה להלן בפסוק י"א).

פרק ו פסוק ג

אֲנִ֤י לְדוֹדִי֙ וְדוֹדִ֣י לִ֔י הָרֹעֶ֖ה בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים׃

{ס}*

בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים ל!=בַּשׁוֹשַׁנִּֽים (חסר דגש בשי״ן הראשונה)

• הערת המקליד

סס =ל

• קמחי לא סימן כאן פרשה בכתר ארם צובה, אבל יש כאן פרשה בכתבי־היד הטברנים האחרים (ל=סתומה, ק-מ=פתוחה). לכן על סמך ההנחה שקמחי השמיט כאן פרשה ברשימותיו, הביא כאן ברויאר פרשה סתומה ע״פ כתי״ל, ובעקבותיו במג״ה ובמהדורתנו. ואכן למרות שכתי"ק-מ בדרך כלל הקרוב ביותר לכתר ארם צובה בפרשותיו (ובו הפרשה פתוחה), הקירבה בולטת יותר בשאלת האם קיימת פרשה בכלל (ולא בצורת הפרשה). בפרשות רבות בשיר השירים יש בכתי"ק-מ פרשה פתוחה איפה שהיא סתומה ברשימת קמחי וכן בכתי״ל, ולכן גם אנחנו מסמנים כאן פרשה סתומה בדומה לברויאר.

פרק ח פסוק ד

הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם מַה־תָּעִ֧ירוּ ‖ וּֽמַה־תְּעֹ֥רְר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ׃

{ס}*

תְּעֹ֥רְר֛וּ מרכא=שיטת-א וכללי המסורה. ראו בהערת הנוסח לעיל (ב,ז) למידע מלא לגבי מרכא בתיבת תביר בשלושת המקומות המקבילים.

• שיטת-א=תְּעֹ֥רֲר֛וּ (בחטף פתח)
• ל=תְּעֹֽרְר֛וּ (בגעיה); יש בקו נטייה קלה שקצת דומה למרכא, וכן ציין אותו ברויאר כמרכא (בניגוד לשני המקומות המקבילים), אמנם לנו נראה יותר שהוא געיה (ובמיוחד לאור שני המקומות המקבילים בכתי״ל (ב,ז; ג,ה), ודרכו של כתי״ל בדרך כלל.

סס ל=פרשה סתומה, ק-מ=פרשה פתוחה

• ראו בהערת הנוסח לעיל על ו,ד ("יפה את רעיתי כתרצה").